פסק-דין בתיק ת"א 6196/04

1.         על פי כתב התביעה, שהוגש במקור לבית המשפט השלום בירושלים (ת"א  7177/03), התקשר התובע עם הנתבע בהסכם לרכישת זכויות במקרקעין המצויים בבית חנינה החדשה בירושלים (חלקה 68 בגוש 30697). לטענת התובע, לאחר ששילם לנתבע חלק ניכר מהתמורה עבור הזכויות הנ"ל, הסתבר לו, כי גורמים שונים טוענים אף הם לזכויות במקרקעין האמורים, עד כי הדברים הגיעו גם לידי אלימות. כפי שנטען בתצהיר עדותו הראשית של התובע:

"הנני להצהיר כי ניגשתי לנכס ומצאתי מר סלימן אבו ניג'מה (...), בעל חלקה סמוכה, אשר גלש לנכס, דבר אשר גרם לסכסוך וקטטה המונית, שבה נפצעו אנשים ... לאחר מכן נדהמתי לגלות שמישהו אחר ... טוען שהוא הבעלים של החלקה ...

פניתי לנתבע על מנת לברר את הדברים הנ"ל אולם הנתבע טען שהוא הבעלים של הנכס ודרש 11,000 דולר ארה"ב, וביקש ממני להתעמת בקטטה עם מר עבידי ועם מר ניג'מה ומשפחותיהם, דבר אשר לא היה סביר באותה עת, והדבר מהווה סטירת לחי להסכם ולכוונות שלי. מעולם לא היתה כוונתי לקנות או לרכוש קרקע על מנת להתקוטט עם אנשים אחרים. בנוסף, הנתבע לא גילה לי כי הקרקע הינה נשוא לקטטות ולזכויותיהם של אנשים שונים ומשונים" (סעיפים 5-6 לתצהיר).

לנוכח מצב דברים זה, כשהסתבר לתובע שהזכויות שנמכרו לו אינן "נקיות", הודיע התובע לנתבע על ביטול ההסכם וביקש להחזיר לידיו את התמורה ששילם בגדרו. הנתבע סירב ומכאן התביעה. בכתב התביעה ביקש התובע כי בית המשפט יצהיר על ביטול ההסכם שבין הצדדים ויחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 90,528 ש"ח (ליום הגשת התביעה), על פי הפירוט הבא: 38,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 30.4.01, שהם שוויו של רכב מסוג "פורד טרנזיט" שנת 1991, שהתובע מסר לנתבע כחלק מהתמורה עבור הזכויות בקרקע; סך של 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מהתאריך הנ"ל, סכום ששולם לנתבע במזומן בעת החתימה על ההסכם; סך של 2,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 30.5.01, סכום ששולם גם הוא לנתבע על חשבון התמורה; סך של 300 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.01, סכום ששולם על ידי התובע למהנדס לצורך מדידת הקרקע; פיצוי בסך 20,000 ש"ח עבור נזק שאינו נזק של ממון (בהתחשב גם באירועים האלימים המתוארים בתביעה ובתצהיר התובע).

2.         בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את טענות התובע בכל הנוגע לטיבן של הזכויות במקרקעין. מכתב ההגנה עולה, כי אין כל פגם בזכויות אלה, כי התובע בחן היטב את מצב הזכויות עובר לביצוע העיסקה וכי התובע, אשר לא היה יכול לעמוד בהמשך התשלומים לנתבע, מחפש דרך להתנער מהתחייבויותיו. הנתבע מוסיף וטוען, כי  אכן קיבל מהתובע, על חשבון התמורה, רכב,  אך שוויו הוערך בהסכמה בסכום של 35,000 ש"ח, בהנחה שהרכב תקין. מאוחר יותר הסתבר, כי מדובר ברכב "מזויף", וערכו היה נמוך בהרבה מהסכום הנ"ל. הנתבע גם הכחיש שקיבל סכומי כסף במזומן מהתובע על חשבון העסקה ועתר לדחיית התביעה במלואה.

3.         בית משפט השלום (כב' השופט אברהם רובין) העלה ביוזמתו את השאלה האם מוסמך בית משפט השלום לדון בתובענה שעניינה הפרת הסכם מכר מקרקעין ומצא, בהחלטה מיום 29.1.04, כי אין בידו סמכות לדון בתובענה והדיון בה הועבר לבית המשפט המחוזי, תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 1,500 ש"ח ובתוספת מע"מ. מכאן, שבית משפט זה קנה סמכות לדון בתובענה מכוח האמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. להחלטתו זו של בית משפט השלום אתייחס בהמשך. 

4.         בקדם משפט שהתקיים ביום 14.10.04 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן בדרך של פשרה על יסוד הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. עוד הוסכם, כי בעלי הדין יגישו תצהירי עדות ראשית ויהיו זכאים להעיד מטעמם עדים מבלי שיקדימו ויגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. נקבע מועד לשמיעת עדויות ולסיכומים.

לאחר שהתובע איחר בהגשת תצהיר עדותו הראשית והנתבע כלל לא הגיש תצהיר עובר למועד ההוכחות, הוסכם ביום 11.1.05 ליתן לנתבע אורכה להגשת התצהירים, לוותר על חקירות בעלי הדין ויתר העדים (אשר גם הם הגישו עדויותיהם בתצהירים) ולסכם בקצרה בכתב. עוד הוסכם, כי ההוצאות שנפסקו לחובת התובע בבית משפט השלום תבוטלנה ובית המשפט יתן פסק דין על יסוד כל החומר שלפניו, ללא צורך בקיום דיון נוסף.

לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית והסיכומים, הגיע מועד מתן פסק הדין.

5.         כידוע, כאשר מוסמך בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, אין צורך בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות וגם אין מקום לנמק את פסק הדין. עם זאת, בית המשפט אינו מתעלם מחומר הראיות ומסיכום הטענות שלפניו ונותן משקל גם להוראות הדין המהותי הרלוונטיות לסוגיה. מכאן, שפסק דין של פשרה אינו פסק דין של שרירות ובית המשפט חייב להביא בחשבון את סיכויה של טענה זו או אחרת להתקבל או להידחות ואת הסיכוי שייקבע ממצא פלוני על יסוד חומר הראיות שלפניו.

אכן, פסק דין של פשרה אינו פסק דין מנומק, שהרי מטבעה של פשרה שבית המשפט שוקל שיקולים שאינם רק על פי הדין.

6.         מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית, בגדרו הוא חוזר על עיקרי הטענות המפורטות בכתב התביעה, כמו גם תצהירו של מר אשרף שלבי, אשר היה זה שנהג ברכב אשר הועבר על ידי התובע לנתבע על חשבון התמורה בגין הזכויות במקרקעין. על פי תצהירו של מר שלבי, מעולם לא שמע על הטענה כי מדובר ברכב אשר נתוניו זוייפו, הן בעת שעבד עבור התובע והן בעת שעבד עבור הנתבע.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו של הנתבע עצמו, בו הוא גורס כי בסופו של דבר נאלץ למכור את הרכב לצורך פירוקו תמורת סך של 13,500 ש"ח. לתצהיר צירף הנתבע העתק הסכם בינו לבין מי שרכש ממנו את הרכב בסכום האמור. לטענת הנתבע, לאחר גילוי הזיוף ברכב, החל התובע להתחמק ונמנע מתשלום יתרת התמורה שהגיעה לנתבע עבור הזכויות במקרקעין. לתצהירו של הנתבע צורף גם מסמך בחתימת מי שביקש לרכוש את הרכב מהנתבע ואשר גילה את עובדת היות מספר השלדה שלו מזויף.  הנתבע חוזר על הטענות שפורטו בכתב הגנתו ובכללן הכחשת קבלת כל סכום כסף במזומן מהתובע.

7.         במאמר מוסגר אציין, כי שאלות אחדות נותרו ללא מענה. ראשית, על פי כתב התביעה העסקה בין הצדדים נעשתה בשנת 2001 ואולם בייפוי הכוח הבלתי חוזר, אשר צורף לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית של התובע, צוין התאריך 30.12.92 ורק המסמך הנוסף שכונה "נספח לייפוי הכוח" הוא משנת 2001.

שנית, בייפוי הכוח הבלתי חוזר ובנספח לו לא ננקב סכום התמורה. בנספח לייפוי הכוח נרשם רק מה היא היתרה שעדיין לא שולמה.

שלישית, בייפוי הכוח מצהיר לכאורה הנתבע כי ירש את זכויותיו במקרקעין מאימו המנוחה. מאידך, בסיכום טענותיו מציין הנתבע, כי ירש את חלקת הקרקע מאביו, וגם התובע מציין בתצהירו שכך אמר לו הנתבע. בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע אין כל התייחסות לעניין זה.

8.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובהתחשב בכל חומר הראיות המונח לפני, הגעתי למסקנות הבאות:

א.         ההסכם שבין התובע לבין הנתבע בעניין המקרקעין המתוארים לעיל - מבוטל.

ב.         על הנתבע לשלם לתובע פיצוי כולל בסך של 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 30/1/04.